דלג לתוכן
תפריט
plane
אתרים
arlesvar(--color-light)ארל

ארל

Arles

האמפיתיאטרון הרומי בארל
האמפיתיאטרון הרומי בארל
צילום: PierreSelim / CC BY 3.0
  • כתובתArles, France
  • נגישותלא ידוע
  • משך זמן מומלץ באתר: יום שלם
ארל, מיוליוס עד הופמן

ארל (Arles) העתיקה מוכרת לי משחר נעורי במארסיי. ביקרתי בה אינספור פעמים ועודני מסתבך בסמטאותיה. ב-2008 וב-2010 שהיתי בה כעשרה שבועות במצטבר. התגוררתי, כתבתי ותרגמתי ספרים באכסנייה למתרגמי-ספרות, שהוכשרה באגף של מה-שהיה בית החולים העירוני. האתר מזוהה עם וינסנט ואן גוך, שהיה מאושפז בו. ב-2015 ב-2016 חזרתי לעיר לראות מה חדש.

ואן גוך מזוהה עם ארל למרות שחי בה רק מעט יותר משנה. בארל צייר כשלוש-מאות ציורים. רבים מהם נחשבים לשיאי יצירתו. ועדיין אין לארל, וככל הידוע, אין בארל ולוא ציור אחד ויחיד של ואן גוך. ועם זאת, אנשים רבים נמשכים לבקר בעיר רק או במיוחד מפני שהעיר קשורה בזכרו של ואן גוך. אבל פרט לכמה מקומות שחי בהם, וצייר בהם, אין בארל זכר לאמן ולאמנות שלו - היעדרות מבישה. החלטתי לעזור, והקדשתי לתקופת חייו בארל את הפרק הבא.

ארל שעל נהר הרון היא עיר קטנה ומעט רדומה, אך מעניינת. האתר המרשים ביותר, לטעמי, הוא מוזיאון ארל העתיקה ‏  שמדרום למרכז העיר. הוא משחזר את ההיסטוריה של הסביבה מימי-קדם ועד שהגיעה הנצרות לאזור במאה ה-4. אגף הפסלים, שוחת הפסיפסים ושדירת הסרקופאגים הם חלקיו המרשימים ביותר. במאי 2008 נתגלתה בנהר הרון פרוטומה מושלמת ונקבע שזה יוליוס קיסר, מייסד ארל. הקביעה הציתה כמובן פולמוס ער. המתנגדים לסברה מתבססים על מטבעות מימי קיסרותו, שמוטבעים בהם דיוקנאותיו. פני הפרוטומה אכן לא דומות לפנים שבמטבעות, עם זאת נוצרה אגדה ארלית-אורבנית חזקה. ב-2010 הציגו אותה במוזיאון, במסגרת תערוכה יוצאת-דופן של ממצאים שנחשפו בעשרים שנות חפירה בקרקעית הנהר. התערוכה משכה קהל עצום שהתגודד מול יוליוס וחיוכו הטמיר, כמו מול הג'וקונדה וחיוכה הטמיר לא פחות שבלובר. הפרוטומה נשארה במוזיאון. אסדה רומית של 31 מטר, פריט יחיד במינו בעולם, מוצגת מ-2011 באגף שנבנה לכבודה.

השוק של שבת בבוקר

שוק-חוצות ‏  הארוך של שבת בבוקר, הוא חגיגה פרובאנסאלית (וגם צפון-אפריקאית) בשלל צבעים, טעמים, קולות וניחוחות. השוק של רביעי נופל ממנו בהרבה. השפע, היופי והטעימות שמציעים הרוכלים, גורמים לך לקנות גם אם לא התכוונת. אשר לשיני השום הכבושות, שנאכלות כמו סוכריות, זהירות: עוד לפני ששמתם לב ממלאים לכם שקית גדולה. ואתם מתפתים ואוכלים אותן כי זה טעים. לא זו בלבד שתסריחו משום-מעמקים במשך ימים, אם תפריזו באכילה, כמוני, תפגעו, כפי שקרה לי, בריריות הקיבה ושאר חלקים במערכת העיכול, שהם מן-הסתם אלרגיים לכמויות גדולות מדי של שום.

בסתיו 2016 הרגשתי – ולא רק אני - שהשוק משנה את אופיו, ולא לטובה. פחות דוכני מזון, בעיקר של ממרחי פרובאנס, והרבה יותר באסטות של בגדים זולים. חבל.

בצהריים, בעוד השוק מתפרק ונעלם, קונים וקונות על סליהם כובשים את הטראסות של בתי הקפה הגדולים שמולו, ומלווים את הפאסטיס או ה-Perroquet (פאסטיס-מנטה) במעדנים מהשוק: זיתים, גבינות עיזים בשמן-זית, עגבניות מיובשות, שום כבוש, איולי, פרוסות של נקניק טורו מקאמארג, צדפות טלין מבושלות גם הן מקאמארג, פאייה שנמכרת ממחבתות-ענק. אחר-כך הולכות הקונות, והולכים הקונים, על סליהם, לנוח על בטן מלאה, או לבשל. נהגו כמותם. או, סעדו את לבכם ב"גן הקיץ" הסמוך או על שפת הנהר או, כמונו, על האדמה, ליד גשר לאנגלואה, כמה קילומטרים מחוץ לעיר. עם יין: יש רוכלים היוצקים יין מחבית לקנקן פלסטיק מאולתר.

מפעלות מאיה הופמן בארל

מאיה הופמן (Maja Hoffman) היא מיליארדרית שוויצרית, אספנית ונדבנית, יורשת אימפריית התרופות הופמן-לארוש. היא מעניקה לארל אתרי תרבות שנועדו למשוך עוד תיירים ולגרום להם לשהות בעיר, ולא לעבור בה בחטף. מדוע בחרה בארל דווקא? היא "בת-ארל בנשמה", אומרים עליה. גדלה באזור ולמדה בתיכון בעיר. אביה, חוקר ציפורים, רכש בתחילת שנות ה-50 שטח גדול במזרח הקאמארג, והסב אותו למרכז מחקר של אזורים לחים. הופמן גם רכשה מלון 3 כוכבים בעיר, Le Cloître  , ומינתה מעצבת ידועה לשפץ אותו. גם מסעדת לה שאסאנייט   שבקאמארג בבעלותה.

ב-2014 נחנך מוזיאון בשם פונדאסיון וינסנט ואן גוך ‏ , פרויקט שלה ושל ואביה, שנפטר ב-2016. המוזיאון מציג תערוכות של יצירותיו בין תערוכות של אמנים המושפעים ממנו. על המוזיאון בפרק הבא.

ב-2014 הושק פרויקט LUMA ‏  הענקי של הופמן, שיקום מתחם בתי-המלאכה של חברת הרכבות והפיכתו, בהשקעה פרטית של מאות מיליוני אירו, למרכז אמנות. לומה הוא ר"ת של שמות ילדיה. מאות פועלים עבדו באתר מדי יום ביומו. בלב קמפוס לומה מתנוסס מגדל בגובה 56 מטרים שתכנן פרנק גהרי, מבנה בעל קווים מדהימים. גהרי קפץ מדי פעם, ואנשיו עקבו אחר ההתקדמות מהמשרדים בלוס אנג'לס בעזרת מצלמות מחוברות לאינטרנט. הכל הושלם ב-2018, ונכנס לפעילות.

לא חזרתי לארל לאחרונה כדי לברר, ככל שאפשר לברר בביקור קצר ממראה עיניים ושיחות עם אנשים בשטח, מה היא השפעת הפרויקטים של הופמן על חיי התרבות בעיר ועל ההכנסות מתיירות. אבל מעת לעת בדקתי בחדשות LUMA באתר. ביקשתי ממכר, מתרגם ישראלי שהתגורר באכסניית המתרגמים בארל, שיסור לשם ויעיף מבט: לא היה לו מושג על עצם קיומו של המוסד. הוא הלך לשם ולא שם לב לפעילות. ב-2019, תושב הסביבה, צלם אמנות, אמר לי ש-LUMA נראה לו אליטיסטי מדי. אולי. אין בידי סטטיסטיקות של מבקרים. אני יודע שבתערוכת ואן גוך לפני כמה שנים ביקרו 140,000 איש בארבעה חודשים. אבל התערוכה הוצגה בפונדאסיון ואן גוך ולא בלומה, ומדובר בוואן גוך. בקיצור, עדיין מוקדם להעריך באיזו מידה תרמו ויתרמו מיזמי הופמן לרווחה הכלכלית של העיר. כשתבקרו בארל, לכו להתרשם במו עיניכם.

אין ספק שהבחירה בארל חשובה מאוד לעיר. מוסדות האמנות הגדולים שהוקמו בפאריס מתקופת הנשיא מיטראן והלאה, מה שמכונה "לה גראן טראוו", העבודות הגדולות (ר' ספרי פאריס של כולנו פרק 6, באתר "עברית"), שינו לגמרי את מצאי התיירות בפאריס. כדי לבקר במקומות החדשים, נשאר התייר בפאריס עוד שניים-שלושה ימים ואפילו יותר, וההכנסות, בכל התחומים, גדלות בהתאם. מוזיאון ואן גוך ולומה יעניקו לתיירים בארל סיבה להאריך את שהותם.

עושר ארכיטקטוני מרשים

בארל, בכל אשר תפנו, בשטח מצומצם למדי, יש תמיד מה לראות. האתרים העיקריים ערוכים במסלולים, המסומנים על המדרכות. צללית הצייר מסמלת את מסלול ואן גוך. אתרי ימי-הביניים נמצאים במרכז: בכיכר העירייה ‏ , כנסיית סן-טרופים ‏  (Saint-Trophime) מהמאה ה-12 ומנזר סן-טרופים הצמוד לה. לכנסייה שער יוצא-דופן, ומגדל פעמון מעניין. המנזר בעל סגנון מעודן. סיור המורשת הרומית, מרשים. המסלולים מצטלבים שוב ושוב, ועוברים מתקופה לתקופה. בכיכר הפורום ‏ , שימו לב למזוזה בפתח Café de la Nuit. מהגדה שמנגד, נראית ארל במלוא הדרה ועל שלל סגנונות הבנייה שלה.

במעין קומת מרתף אפשר לבקר ביסודות הפורום הרומאי מהמאה ה-1, מתחם תת-קרקעי המכונה Cryptoportiques ‏ . המילון הצרפתי מלמד שהמושג מסמן גלריה המשמשת לאחסון ולמעבר, המשובצת במבנה גדול יותר. הקריפטופורטיק היה נפוץ בבנייה הרומית. יום אחד הפקידו בידי את המפתח וירדתי לשם. מדובר בשלוש מנהרות ערוכות בצורת פרסה שאורכה 90 מ' ורוחבה 60 מ'. נתגלו בהן פסלים, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי. הן שמשו לאחסון חומרים ומוצרים בתקופה הרומית. זו באמת ירידה אל המאה ה-1 לספירה.

פיקאסו בארל

אני מחבב למדי את מוזיאון ריאטו ‏  (Réattu) שבעיר העתיקה, כמעט על גדות הרון. ריאטו, צייר בן המאה ה-18, רכש מהמהפכנים מנזר והסב אותו לאטליה, ולמוזיאון לא ממש מעניין ליצירותיו. אבל לצדן, אוסף מגוון, 57 שרבוטים צבעוניים מתוארכים, חלקם מדהימים, ששרבט פיקאסו בגיל 90. משלחת נסעה אליו ו"התרימה" אותו. הציורים מהווים מעין "יומן אישי". בכל עת מוצגת מחצית האוסף.

כן התרשמתי מפסל אודליסק של זאדקין, רישומים של האחים ואן גוך גם הם מאת זאדקין, לא מעט אלשינסקי. ריאטו גם "מעבדה" לחדשנות. אפשר להיתקל בתערוכה אוונגרדית מעניינת.

ואן גוך כמובן אינו מוצג בו, העיר לא רכשה שום יצירה שלו. הפריט האותנטי היחיד של ואן גוך בארל, הוא... מכתב המוצג במוזיאון. אחד מכל התכתובת הענקית שניהל עם אחיו, ושתרם לעיר נדבן. הוא מוקרן על קיר. ואן גוך ביקר במוזיאון בזמן שהותו בארל, והוא נראה לו כה מגוחך עד שאמר עליו בלגלוג ש"הוא בדיחה, ומתאים לו להיות בטרסקון" (עירו של טרטרן, גיבורו המשעשע והגוזמן של הסופר אלפונס דודה). ייתכן והיום היה חושב עליו קצת אחרת. גם העבודות החדשות לתפארת ואן גוך או על-פיו משמימות ברובן.

ריאטו הוא גם מוזיאון-חלוץ לאמנות הצילום בעיר שהיא בירת הצילום בצרפת – זאת בזכות הצלם לוסיין קלרג (Clergue), חברו של פיקאסו, אחד מגיבורי-התרבות של העיר, שייסד את מפגשי הצילום הבינלאומיים הנערכים בארל כל שנה, ואת בית-הספר הגבוה לצילום. אוסף הצילומים מרשים.

רחוב Petite Juiverie של יהודי ארל במאה ה-14 מקביל, בימינו, לרי du Séminaire ‏  ולמקטע של רחוב Docteur Fanton ‏  בכיוון הרון.

בדרום-מזרח העיר, נפרד מהשאר, משתרע גן חביב עלי במיוחד: לז אליסקאן ‏  Les) Alyscamps), שרידי בית-קברות מהתקופה הרומית, גדוש סרקופגים ומבני-קבורה רומיים ומראשית הנצרות, שדירת עצים יפה מקנה למבקר שלווה עמוקה.

קאמארג בארל

כמה פעמים בשנה פולש לארל הפולקלור של קאמארג. בפסחא מתקיימת ה"פריה" (Feria), ובאמצע ספטמבר - ה"פריה של האורז": ימים גדושים בקרבות טורו בזירה, מרדפי-שוורים ברחובות, מוסיקה, שתייה לשוכרה. מאות אלפים נוהרים, והחגיגה גדולה. ב-1 מאי מתקיים חג ה"גארדיאן", הבוקרים של קאמארג. הם באים לעיר רכובים על סוסיהם בתלבושותיהם הססגוניות. הגברות הלבושות מחלצות רכובות מאחור. סוסיהם מותירים למזכרת ברחבי ארל ערמות מהבילות של גללים. באחד האירועים בוחרים את מלכת ארל, ותמונות-ענק שלה מעטרות במשך חודשים אחת מחזיתות הבתים בכיכר העירייה.

מסעדות ומלונות

בארל אינספור מסעדות עממיות. ברבות אכלתי. האהובה עלי ביותר נעלמה מהנוף. נותרה לי המלצה אחת: L’Autruche   – אוטריש - בת היענה. יקבלו פניכם בחביבות ויגישו לכם מטבח שוק טעים ולא יקר. ימזגו לכם יינות מעניינים. בעלת הבית שמה אוריה.

עמדו בתור וקנו קרואסונים בבולאנז׳רי ועצרו לקפה משובח בשכיית-חמדה תרבותית, Cafés de la Major  , בסמטת Réattu. בעקבות דברים שכתבתי, הופיע שם ישראלי והציע להם לפתוח סניף בישראל...

ארלאטאן   (Arlatan) הקטן הוא מלון-מוזיאון השוכן בחווילה משלהי המאה ה-15 ובעוד שני מבנים. בבר נשקפות מבעד לרצפת זכוכית עתיקות רומיות מהמאה ה-4, ובטרקלין - עמוד רומאי שחוק. החדרים מלבבים, מעוצבים במוטיבים פרובאנסאליים מסורתיים. ב-2016 עבר שיפוץ. חניה בתשלום.

כיכר הפורום היא לבה הפועם של העיר. היא מוקפת מסעדות, בהן Le Café de la Nuit שהנציח ואן גוך. המסעדות נשפכות אל הכיכר הקטנה ומכסות אותה כליל.

גראנד אוטל נור פינוס   (Nord Pinus) הוא בית נאה בפינת הכיכר. המלון, שנוסד ב-1865, מנציח את זכר אורחיו המהוללים: הוא היה מלון-הבית של פיקאסו בביקוריו בעיר. הדר מעט ארכאי אבל מלבב, חדרים לעיתים יפהפיים, כמו חדר הטוריאדורים. 25 חדרים ודירות.

אוטל די מוזה   (du musee) הזול הוא מלון 3 כוכבים השוכן מול מוזיאון ריאטו בחווילה מהמאות 16 ו-17. חדרים נאים וממוזגים, פטיו מלבב. סטודיו בשכירות שבועית. חניה פרטית בתשלום.

ל'אוטל פארטיקולייה   (L’hôtel particulier), משחק מילים על חווילה ומלון מיוחד, נחבא במבנה מהמאה ה-19 עם ספא, גינה ובריכה קטנה מחוממת, בסמטה ברובע לה רוקט. השער מוצנע ונעול. צריך לצלצל. HP ניחן בפאר דיסקרטי של מלון 5 כוכבים, החדרים והסוויטות מעוצבים לעילא, והמחירים בהתאם.

מלון 3 כוכבים שעבר שיפוץ מלא ועיצוב ונפתח מחדש ב-2011 הוא Le Cloître  .

חניה היא בעיה קשה בעיר העתיקה. רק למלונות מעטים יש חניה פרטית. אפשר לחנות בחניון ‏  המרכזי שבבולוואר des Lices, ליד לשכת התיירות ‏ , ולשוטט ברגל. מה עוד שבארל קיים שירות-חינם סיבובי של מיניבוס, Starlette, שאפשר לעלות ממנו ולרדת היכן שרוצים, ומאפשר להגיע מתחנת הרכבת למרכז העתיק.

בשנת 2022 נחנך בלב ארל מוזיאון לי אופאן ‏ , של האמן הקוריאני הבינלאומי בן ה-90.

בלי ואן גוך, בזוהר השמש היוקדת

וינסנט ואן גוך, יליד 1853, החל לצייר ב-1880. ב-1890, התאבד. קריירה קצרה מאוד של צייר גאון. בשנתיים שקדמו למותו, הוא שהה באור השמש העזה של פרובאנס. שם, בתוך פרק זמן קצר מאוד, חווה לוח הצבעים שלו מטמורפוזה מוחלטת וציוריו נמלאו אור. פרובאנס העניקה לו את כל מה שעולה על דעתנו כשאנו מהגים את שתי מילות הקסם, ואן גוך, הצייר שהעריצו אמנים דגולים.

הוא שהה בארל מעט יותר משנה - מ-20 בפברואר 1888 עד 8 במאי 1889. והוא מזוהה עם ארל, שם חי, בנראות מלאה. ולא עם סן -רמי, שם שהה במקום סגור, מעט מחוץ לעיר הקטנה.

בארל צייר כשלוש-מאות ציורים. רבים מהם נחשבים לפסגת יצירתו. קצב תזזיתי של כמעט עבודה אחת ביום, אם נגרע מהספירה ימים שבהם לא היה מסוגל, נפשית, לצייר. ועדיין אין לארל, ואולי גם אין בארל, ולוא ציור אחד של ואן גוך. פיקאסו, מעריץ גדול, היה בדעה שונה. הוא טען שיש לארל יצירה נהדרת, אבל לא על בד. "בארל כבר יש ציור של ואן גוך שאיש לא יכול לקחת ממנה. זה הציור של ליל הכוכבים מעל הרון". ליל הכוכבים השני צויר בסן-רמי.

ב-2014 נחנך מוזיאון בשם פונדאסיון וינסנט ואן גוך, פרויקט של מאיה הופמן (Maja Hoffman) ואביה. המוזיאון מציג תערוכות של יצירותיו בין תערוכות של אמנים המושפעים ממנו. ראיתי שם תערוכה מעניינת של דיוויד הוקני בהשפעת ציוריו ה"יפאניים" של ואן גוך, וציור בודד של ואן גוך עצמו.

ואן גוך שלח כמעט את כל ציוריו, ברכבת, לאחיו תיאו, שמכר אותם ושלח לו חלק מההכנסות מהמכירה. לא הרבה, כי ואן גוך עוד היה אלמוני. האמן גם שלח לאחיו מאות מכתבים: הוא הצטיין גם באמנות הכתיבה.

ואן גוך לא שלח הכל לאחיו. כמה ציורים הומרו באבסינת או הוצעו לגברים ונשים מארל שדגמנו עבורו. היכן הציורים האלה? אולי אצל אנשים פרטיים, היורשים, מוסתרים היטב מחמדנות הציבור, סוחרי האמנות ומוזיאונים – וגנבים.

בשלהי שנות ה-90, כאשר פסעתי בעקבות ואן גוך בפרובאנס כדי לכתוב את הפרק שהוקדש לאמן בספרי התענוגות של פרובאנס משנת 2000, גונבו לאוזני, באופן אקראי, במהלך תחקיר השטח, שמועות ורכילויות. למשל, ש"ציורים של ואן גוך שימשו, בבתיהם של בני-ארל אמידים, לסתום חורים בלולים ובעליות גג". שמעתי גם שכמה משפחות קנו או קיבלו ציורים מוואן גוך, והן כמובן אינן רוצות שהדבר ייוודע. הוזכר שמו של הרופא שטיפל באמן, דוקטור Ray.

אבל את הסיפור המדהים ביותר, שאולי הוא אגדה, סיפר לי האמן ארמאן, שהקדיש סדרת יצירות לליל הכוכבים.

סיפור מצמרר

אני נותן את רשות הדיבור לארמאן, שכיהן בוועדה שארגנה את חגיגות המאה לשהותו של ואן גוך בארל:

"אספר לך סיפור על ואן גוך. שמעתי אותו כאשר הוקם בארל מוזיאון לזכרו (ראה להלן), בסביבות 1985. זו הייתה אישה, מארי דה אלפ ((Marie des Alpes, שסיפרה לי את הסיפור. היא הייתה אז בת יותר ממאה, והכירה את ואן גוך בצעירותה, כשגר בחדר מעל קפה דה לה גאר. כאשר ואן גוך, שבני ארל אותו כינו אותו le fada, המטורלל, בעגת האזור, גורש מהעיר, בעלי בית הקפה רוקנו את חדרו. הם מצאו שם חמישה ציורים. שלושה גמורים, שניים לא. הם הניחו אותם מאחורי הדלפק. הם אפילו לא תלו אותם! יום אחד, חזרו בידיים ריקות מציד ארנבות באדמות השיחים. כישלונם המר הבעיר את חמתם. הם שתו אבסינת. ולבסוף, לקחו את הציורים של ואן גוך, זרקו אותם באוויר וירו בהם. כששמעתי את זה", מסכם ארמאן, "אמרתי לחברי מועצת העיר ארל, שמתלוננים על כך שאין בעירם אף לא אחד מציוריו, שהעיר קיבלה את העונש המגיע לה על כך שהתייחסה לוואן גוך רע כל כך".

תושבי ארל ראו אותו מצייר כמעט בכל מקום, אבל הם לא ראו את העבודות. אולי מראה ציוריו יכול היה לרגשם. במקום זאת, הם ראו צייר נוף מופרע, שהפך בהדרגה למטרד.

פיקאסו העריץ את המייסטר ההולנדי, שבא לפרובאנס כדי למצוא את שמש הדרום. כל חייו שמר פיקאסו בארנקו גזיר מהעיתון המקומי Le Forum Républicain, מיום 24 בדצמבר 1888, יום לפני חג המולד. בעמוד הידיעות המקומיות, ידיעה קצרה, על "צייר נוף הולנדי", שלאחר שהשתגע, חתך את אוזנו ואושפז ב-"Hôtel-Dieu – בית החולים העירוני הישן.

כך נתפס ואן גוך בארל. אין פלא אפוא שבשמונים השנים הראשונות לאחר עזיבתו המבישה את ארל, העיר לא ממש הבינה את משמעות הנוכחות הקצרה אך המכרעת של הגאון ההולנדי בין חומותיה. גם כשהפך לאחד הציירים הנערצים בעולם, לא עשתה דבר כדי להנציח את זכרו או, באופן מפתיע יותר, להפיק ממנו יתרונות תיירותיים ומסחריים. היא התעלמה ממנו.

עם הגעתו לארל, הוא התגורר ברובע לה קאוואלרי, בפנסיון קארל;‏ לאחר מכן שכן בבית שלימים היה סניף בנק, ונהרס כליל בהפצצות אוויריות במהלך מלחמת-העולם השנייה. רק אנדרטה אחת שרדה. היא נחנכה שנה לפני בואו של ואן גוך - פסל בסגנון פומפוזי, מנוגד לחלוטין לסגנונו. ואן גוך עזב את ביתו הראשון בגלל המחיר - תמיד חסר לו כסף - ועבר, עדיין בלה קאוואלרי, ליד הרון, לקפה דה לה גאר, מוסד בעל מוניטין מפוקפקים מאוד, שהשכיר חדרים בקומה הראשונה. זה היה קרוב מאוד ל"בית צהוב", שם היה לו סטודיו. גם הם הופצצו, כאשר ניסו בעלות הברית להרוס את גשר הרכבת - שגם אותו צייר - שחצה את הרון מאחורי הבית. נותרה רק החזית, אך היא נהרסה, ללא התחשבות בערכה הסמלי, על מנת להקים בניין חדש. הגשר העולה ויורד, Pont Langlois, מעל תעלה, שוואן גוך אהב לצייר, הועבר ממקומו בגלל "חוסר תועלת ציבורית" ונידון לפירוק. אט אט, כל מה שעדיין היה בו כדי להזכיר את ואן גוך, נמחה ממפת ארל.

לה קאוואלרי היה מעין רובע החלונות האדומים של ארל. הוא היה בודד מאוד בארל, והתקשה למצוא אנשים שידגמנו למענו. ציוריו נראו מכוערים לאנשים, שסירבו, במיוחד נשים, לדגמן עבורו. אבל ביקוריו בבתי בושת ובבתי קפה עזרו לו לרכוש כמה חברים. אנשים אלה דגמנו בעבורו. הוא צייר את הבעלים של קפה דה לה גאר, איתר את האישה שדגמנה ל-L'Arlésienne. הוא גם צייר איכרים וחיילים. ואת הרופא שלו, דוקטור רה, בסגנון יפני.

הוא צייר בעיקר ליד ביתו. על הגדה שממול, שם השתרעו שדות החיטה הזהובה שכה אהב, ובפאתי העיר המיידיים. הרון וגדותיו היוו מקור השראה נהדר. כמעט כל מה שראה אז, עודנו שם. הוא צייר סירות במים שמאחורי ביתו. מרחק כמה דקות הליכה מביתו, על רציף למרטין, ליד גשר הרוס, צייר את ליל הכוכבים. הוא עבד יומם ולילה, לאור פנסי הגז.

Saintes-Maries-de-la-Mer שבקאמארג היה המקום הרחוק ביותר מארל, כמעט ארבעים קילומטרים, שהגיע אליו, בזכות סכום גדול מהרגיל ששלח אחיו. הוא צייר שם את הים.

מקום חשוב נוסף של ואן גוך הוא Café du Forum, היום Café la Nuit או Café Van Gogh, ב-Place du Forum. ב-1982 שוחזר בית הקפה, במעין אומאז' לצייר, על פי הציורים שהקדישו לבית הקפה ואן גוך וגוגן. וגם מצילומים של קפה דה לה גאר. השחזור נאמן לצבעי הציורים, לא דווקא למראה המקום בשלהי המאה ה-19, והתוצאה נאה.

בארל היו לוואן גוך שפע של עתיקות לצייר. אבל הוא לא התעניין בהן. רק האור כבש אותו. כשהלך לצייר במלחמות השוורים, לא שם לב לאבנים או להתרחשות בזירה - הוא צייר רק את הצופים, את הקהל.

ואן גוך הרגיש טוב בארל, עד שהמצב השתנה. הוא הוכרז "משוגע", הוא היה יעד לשמועות כוזבות מרושעות, שנועדו לאשש את הדעה הרווחת שאינו שפוי בדעתו. טענו, למשל, שנהג לצייר בלילה עם כובע רחב תיתורה שקבע עליו קבע נרות דולקים;‏ או שטיפס על עמודי התיאטרון הרומי כדי לצייר משם.

כמה מהביוגרפים שלו אימצו את השמועות האלה. באחד הסרטים המוקדשים לחייו, בכיכובו של קירק דאגלס, משוחזר מעמד כובע הנרות המופרך בזמן ציור ליל כוכבים.

עשרות שנים חלפו עד שבארל החלו להבין איזו מתנה יכולה להוות לעיר שהותו הקצרה של ואן גוך, ואילו רווחים היא יכולה להפיק מכך. חוסר המודעות המתמשך הזה היה טבעי, ככלות הכל, בהתחשב בזיכרון הקולקטיבי שהותיר האמן.

ייתכן שהחלטה של ​​הרגע האחרון לחוס על גשר לאנגלואה היא שעוררה את תגובת-הנגד, שהתניעה את תהליך הנצחתו של ואן גוך בעיר. הגשר תוקן ושוחזר. הואיל ולא היה אפשר להחזירו למקומו המקורי, הוא נקבע מעל תעלה, באזור הכפרי, שני קילומטרים מהעיר, במקום הנקרא פור סן-לואי. לצדו, רפרודוקציה של הציור על כן. הדייגים חבושי הכובעים שעדיין נראים בשולי התעלה, דומים כנראה לאלו שראה ואן גוך. אפשר לעשות שם פיקניק אחרי שעוברים בשוק.

הוא עשה כמה עבודות קטנות בבית הצהוב וריהט אותו כדי להתקין שם סטודיו, בתקווה שיהיה המקביל בדרום לאטליה שהקים פול גוגן בפונט-אוון שבברטאניה. אטליה, שנוסדה בו קבוצת פונט-אוון, וצויר הקמע מאת פול סרוזייה, המסמל את ראשיתה של תנועת הנאבי, הנביאים, שבונאר היה חלק ממנה (ר' פרק 26). אבל רק גוגן, חברו הקרוב של ואן גוך, הגיע לארל, חי ועבד במחיצתו. ואן גוך וגוגן פקדו בתי קפה מפוקפקים ובתי בושת. אבל ואן גוך לא צייר זונות. הם בילו כמה שבועות בוויכוחים מרים. ואן גוך היה מותש לחלוטין מהמריבות, שנבעו מהבדלי אופי והשקפות אמנותיות. הוא כתב לאחיו שיש ביניהם "חשמל". את בריאותו הלקויה החמירו הרעב, שסבל ממנו מדי פעם, האלכוהול ומחלות מין. המצב הסתיים באסון: ואן גוך רץ מאחורי גוגן ותער בידו, חתך תנוך אוזן, הרים אותו ורץ לתתו שי לזונה.

האמן אושפז למשך עשרה ימים, ושוחרר מבית החולים. במשך חמישה חודשים חווה תקופות מתחלפות של בריאות נפשית ומשברים שהחזירו אותו תדיר לבית-החולים. לבסוף, תושבי רובע מגוריו מאסו בו. הוא נשאר בבית החולים, וצייר. ציורי הגן שצייר שימשו השראה לשיקום הבניין לאחר שבית-החולים הוצא משם.

ואן גוך הופך לנכס כלכלי

הנצחת נוכחותו של ואן גוך החלה בזהירות ובהיסוס לפני כשישים שנה. ומאז, ההנצחה לסוגיה רק תופחת, ומגיעה לפעמים לממדים מוגזמים. ב-1960 החלה העיר לשרטט נתיב ואן גוך בין האתרים שבהם ביקר וצייר. ב-1969 הוקמה בארל אנדרטה לזכרו, פסל של ואן גוך, שנתרם על ידי הפסל האמריקאי וויליאם סינגר. הוא ממוקם בגן הקיץ אשר ב-boulevard des Lices, שנותר כפי שהיה בתקופתו של ואן גוך. בימינו פולש לתוכו שוק הפשפשים, המשך לשוק האוכל הגדול של יום שבת.

רק בסביבות 1995 התחילו לשלט את מסלול ואן גוך. צללית של הצייר, צועד, קטע מציורו בדרך לטרסקון, שאבד במהלך המלחמה. לוגו זה חרוט באריחי קרמיקה המשובצים במדרכה. במקומות שבהם עצר לצייר, הוצבו כני ציור, שכל אחד מהם נושא רפרודוקציה של ציור שצויר במקום. וקטע ממכתב שכתב לאחיו על היצירה.

זה אחד מארבעה מסלולים נושאיים מוצעים למבקרים. שלושת האחרים מוקדשים לתקופות אדריכליות שונות. כשפוסעים במסלולים אלה, מכסים את רוב שכיות החמדה של ארל.

קרן יולנד קלרג

כשהחלו ב-1985 ההכנות לציון מאה שנה להגעתו של ואן גוך, שהעיר חגגה די בדיסקרטיות, עם כמה תערוכות צנועות, ייסדה Yolande Clergue את פונדאסיון ואן גוך ‏  בארל, מוזיאון להנצחת האמן הדגול. היא הייתה אשתו של הצלם הדגול לוסיין קלרג, שבזכותו ארל היא בירת הצילום בצרפת. זוג שהעיר חבה לו הרבה.

למעשה הגשימה קלרג, לאחר מותו, את משאלתו של ואן גוך לכונן אטליה משותף לכמה אמנים. היא העמידה לרשות המיזם בניין, הממוקם לצד זירת מלחמות השוורים. היא פנתה למספר רב של אמנים ברחבי העולם, וביקשה מכולם לתרום יצירה המוקדשת לוואן גוך. הראשון שנענה בהתלהבות היה פרנסיס בייקון. אחריו נענו עוד עשרות.

ארל לא עשתה רבות כדי לשמור על גחלת זכרו של ואן גוך. והיוזמה הפרטית הזו, אתר ההנצחה החשוב ביותר אז, אף לא נכללה במסלול ואן גוך באותה תקופה. גיליתי אותה במקרה.

האוסף העשיר הושאל מעת לעת למוזיאונים בחו"ל. כשנעדר, הוחלף בתערוכות שהוקדשו לוואן גוך או, בעיקר, "בדרכו של ואן גוך". זה היה המקרה במהלך ביקורי. צפיתי בעבודותיהם של סטודנטים מאקדמיה לאמנות בקורסיקה, "ואן גוך בינינו".

בהיעדר האוסף, רכשתי את הקטלוג. למדתי ממנו שכ-150 יוצרים יצרו או תרמו יצירות מיוחדות למוזיאון - חלק מהיצירות תרמו יורשים לאחר מות. ברשימה, ציירים ופסלים כמו פרנסיס בייקון, דיוויד הוקני, רוי ליכטנשטיין, פרננדו בוטרו, ארמאן, סזאר ורבים אחרים, שציירו את ואן גוך או יצרו בדרכו. אבל גם צלמים, סופרים ומשוררים, ביניהם קוקטו, סאבאטייה, סארוט, טורנייה וכו' שכתבו לזכרו. מלחינים הקדישו לו יצירות ושם חשוב באופנה העילית, כריסטיאן לקרואה, יליד ארל, יצר ב-1988 שמלות שהוקדשו ליצירותיו של ואן גוך. זה היה אוסף מקורי חשוב, שערכו בהחלט רק עלה.

קרן ואן גוך, שנחנכה ב-2014, מבוססת על רעיון של לוקאס הופמן, אביה של מאיה הופמן. ברוחה, עולה הקרן בקנה אחד עם אוסף קלרג. במהלך ביקורי שם ב-2015, לא התרשמתי שעבודות מאוסף קלרג מוצגות על קירותיה.

כאשר נוסד פונדאסיון ואן גוך, נראה שאוסף יולנד קלרג "התאדה". לא צלחו ניסיונותיי להשיג תשובה מפונדאסיון ואן גוך בנוגע לגורל אוסף קלרג.

לבסוף, באמצע 2021, הצלחתי ליצור קשר דוא"ל ישיר עם יולנד קלרג. בתשובה לשאלתי על גורל האוסף, סיפרה לי על התסכול שלה מחוסר העניין המוחלט של ארל בו.

באביב 2023 פניתי לפונדאסיון ואן גוך, ונעניתי שהאוסף נמצא במחסניהם ומדי פעם מציגים ממנו עבודות.

לדעתי, מדובר בבזבוז מצער. על העיר ארל לקבל את אוסף יולנד קלרג לידיה, ולמצוא לו בית קבוע.

סאנטון ודמות פולקלור

כשמחירי ציוריו של ואן גוך זינקו בסוף המאה הקודמת, אפשר היה לחשוש לרגע שהנצחת האמן בארל עלולה לחרוג מגבולות הטעם הטוב. ואכן, דנו בהריסת בניין קיים, כדי לבנות במקומו את הבית הצהוב ואת קפה דה לה גאר לפי ציורים שהקדיש להם ואן גוך. אבל פרץ של שכל ישר שם קץ לפרויקט המטורף הזה, הראוי לטרטרן איש טרסקון.

עם זאת, הפנים הגלויות ביותר של ה"הנצחה" של ואן גוך בארל, אשר לבשה צורה של "וואנגוחיטיס" חריף, היא זו של הסוחרים. לאורך זמן זה היה כל מה שראיתי. אבל למדתי להפנות את מבטי הצידה. היא קראה לך מעשרות חלונות ראווה ודוכנים: "מרצ'נדייזינג" מטורף של ואן גוך ועבודותיו בדרכים שונות, על ידי חפצים שונים, לכל שימוש. לוחות שנה, חולצות, פאזלים, עטים, גלויות, פוסטרים, בדים פרובאנסאליים, רפרודוקציות, עניבות, כובעים, צלחות, כוסות, כלי מטבח, ספרים, ספרי הדרכה, קטלוגים - ואפילו יין מקומי: ראיתי את בציר 1988, של מאס דה רה. יש כמובן רחוב, בית קפה, מלון ואן גוך ואפילו, ליד מסלול ואן גוך, חנות מזכרות בשםLa Maison Jaune. מה שאולי גורם לתיירים לחשוב, בשוגג, שזהו הבית הצהוב ההיסטורי, הסטודיו לשעבר של האמן.

ההיבט הפרובאנסאלי ביותר של ההנצחה הוא העלאתו ואן גוך למדרגת סאנטון. ראיתי ואן גוך קטנים, שכנראה מיועדים למעמד העריסה הסמלית של הולדת ישו שהנוצרים מכינים בחג המולד. וגם ואן גוכים גדולים, לבושים, יצירות יקרות של אמנים. יש סאנטונים של איב מונטאן, אז מדוע לא ואן גוך. אני סבור שסאנטון אמנותי גדול של ואן גוך היה משתלב היטב אצל יולנד קלרג.

באחד מביקורי בארל, לא ראיתי פסלוני סאנטונים של ואן גוך או סאנטון בעריסה. נשלחתי מחנות אחת לאחרת, וכלום. ה"בציר" של השנה אזל, והצרו על מחסור במלאי! השנה בדקתי, ויש.

מה היה ואן גוך אומר למראה דמותו כסאנטון בבגדים פרובאנסאליים? לדעתי, הוא היה מרוצה. מוזיאון ארלאטן ‏  (Arlaten) לתרבות פרובאנס, שנוסד בארל בסוף המאה ה-19 על ידי פרדריק מיסטרל, בנוי על שרידי בניין רומי. הוא נחנך ב-1892, ומובן שוואן גוך לא יכול היה לבקר בו. אבל הוא התעניין מאוד בנושאים מסוימים שעוסק בהם המוזיאון - במיוחד התלבושות. ואן גוך הוקסם מבגדים, ואמר שנשות פרובאנס מצטיינות באמנות התאמת הצבעים, בעיקר ורוד ושחור, כמו אצל גויה ולאסקז. במוזיאון, שעבר שנים ארוכות של שיקום, היה מסלול ואן גוך, מלווה בטקסטים שכתב על היבטים שונים של חיי העיר, של האיכרים והאזור.

כיום, האומאז׳ של ארל לוואן גוך משמעותי יותר מהניצול המסחרי של תדמיתו ושל אמנותו. בקפה ואן גוך לא היה קוקטייל על שמו. מאה שנה לאחר מותו, האמן הצפוני זלג לתוך עולם הדימויים העממי, אפילו השתלב בפולקלור המקומי: בקרנבל השנתי של תום קטיף האורז האדום בקאמארג, לקחה חלק עגלת קרנבל בהשראת ואן גוך. רפרודוקציות של יצירותיו מפתיעות אותך מקום בו צוירו היצירות, בית קברות עתיק, יער, נקודת תצפית או שולי שביל.

השלב הסופי בחייו של ואן גוך בארל היה Hôtel-Dieu, בית החולים הישן שבמרכז העיר. במשך ארבע-מאות שנה, זה היה בית החולים היחיד בארל. אנשים נהגו לקרוא לו בית חולים ואן גוך. כינוי שבסופו של דבר השתגר, והוא מצוין על שלטים. כאשר הקימה העירייה בית חולים חדש, היא רכשה את הישן, שיקמה אותו והוא הפך לביתו של הקולג׳ למתרגמי ספרות. התארחתי בו פעמיים וגם הוזמנתי לכנס בינלאומי של מתרגמות ומתרגמים של מארגריט דיראס. כן, ארל היא גם בירת התרגום בצרפת, הודות למו"ל המקומי Hubert Nyssen, שבית ההוצאה שלו מתמקד ביצירות מתורגמות לצרפתית, ולנשיא מיטראן, סופר ואוהב ספר. בבניין שוכנים גם המדיאטק העירוני ושלוחה של אוניברסיטה.
.
מספר רב מאוד של תיירים וקבוצות מודרכות עוברים בארל בחיפזון "בגלל" ואן גוך. הם נוהרים לפטיו הפרחוני של בית החולים. יום אחד, ברחוב סמוך, חלפה על פני קבוצת תיירים, והמדריכה, בחיפזון, צעקה לעברי: ואן גוך, ואן גוך! היא התכוונה לפטיו של בית החולים. היא רצתה להנחיל להם על רגל אחת שביב מזכר האמן הדגול, באתר האחרון של מסכת חייו בעיר - וחיש קל חזרה לאוטובוס. בושה.

במהלך אחד מביקורי בארל, ספרתי אחת-עשר תחנות במסלול ואן גוך. אבל, מכיוון שההיסטוריה של האמן בארל הייתה כואבת מאוד, עד שנצטיירה בעיני כמעין ויה דולורוזה של דמות רדופה, פניתי ללשכת התיירות, כדי שיאתרו את שתי התחנות החסרות... ואכן, למחרת בבוקר התקשרו אליי למלון כדי לאשר את קיומן של שתי תחנות נוספות. לא ממש הופתעתי.

שבתי לפאריס לאחר שצברתי בפרובאנס לא מעט שעות ואן גוך, ועדיין בלי שראיתי שם ולוא יצירה אחת של המייסטר הגדול. במוזיאון ד'אורסה חיכתה לי בעיתוי מושלם התערוכה וינסנט ואן גוך וז'אן-פרנסואה מייה (Millet). מייה נולד ארבעים שנה לפני ואן גוך, ומת לפני שההולנדי החל כלל לצייר. ואן גוך העריץ אותו. הרישומים הראשונים שלו, ב-1880, נעשו על-פי מייה. הצייר הצרפתי היה לו גם בהמשך מקור לא אכזב של השראה, הן בסגנון הן בנושאים. כמה מציוריו של ואן גוך, כמו הזורע, הצעדים הראשונים ולילה הכוכבים, שצוירו בפרובאנס, דומים מאוד ליצירות של מייה.

מייה הוא צייר גדול מאוד. אבל מהר מאוד ראיתי מה האור הקורן של פרובאנס, בידיו של גאון, עשה לסגנון הקודר משהו של מייה. ואיזה זוהר מאיר את יצירותיו של ואן גוך. בעוד ציירי מיינסטרים כמו מייה, מקור השראה לוואן גוך, ידועים היום בעיקר לחובבי ציור נאורים, האור של פרובנס והגאונות גורמים לוואן גוך לחיות לנצח בליבנו.

אבל זו כמובן רק דעתי האישית.
האמפיתיאטרון הרומי בארל
האמפיתיאטרון הרומי בארל
צילום: PierreSelim / CC BY 3.0
האמפיתיאטרון הרומי בארל
רוצה להיות אזרח העולם?רוצה להיות אזרח העולם?

מצטרפים בחינם ומקבלים:

  • 1.הנחה של 10%
    על מה?
    אזרחי העולם מקבלים הנחה על כל קניה של פריט באתר העולם. אין כפל מבצעים.
  • 2. מינוי דיגיטלי לחודש
    מה זה?
    אזרחי העולם מקבלים מינוי דיגיטלי לחודש ימים על כל קניה של מדריך טיולים מודפס או מפת נייר באתר העולם. המינוי בתוקף החל ממועד הקניה ומאפשר גישה לכל מדריכי הטיולים מסידרת הטיול כבר בפנים.* בעלי מינוי קיים מקבלים חודש נוסף.
    *לא כולל מדריכים הכוללים תכני DK.
    (אל חשש: מינוי זה לא יתחדש באופן אוטומטי)
  • 3. הטבות בלעדיות
    איזה?
    אזרחי העולם מקבלים במייל מפעם לפעם הודעות על מבצעים מיוחדים. המבצעים אינם מוצעים לכל גולשי האתר אלא לאזרחי העולם בלבד. ניתן לממש אותם רק באמצעות לחיצה על קישור המבצע במייל. לכן אנו מבקשים את אישורכם לקבל דיוורים מאתר העולם. אנחנו שונאים ספאם ולא נזבל לכם את תיבת הדואר.

ניתן לבטל הסכמה זו בכל עת. כתובת המייל שלכם לעולם לא תועבר לאחרים ללא הסכמתכם.

  • בורש
  • נשיונל גי׳אוגרפיק
  • ראף גיידז
  • מישלן
  • פרייטג ברנדט
  • דורלינג קינדרסלי
  • לונלי פלנט
  • וורלד מפינג
  • קונט
מהנעשה בעולם
אתם כבר אוהבים את העולם?
צרו קשר
כל הזכויות שמורות © 1991-2025 שטיינהרט שרב מוציאים לאור בע"מ
 
תמונה מוגדלת